בעבר הקדום לכדים הייתה פונקציה פרקטית-הישרדותית ולכן היו חלק מבסיס ההתפתחות האנושית.

המלאכות העתיקות לייצור כדים התבססו על חומרים מהטבע ועל עיקרון מעגלי במטרה לייצר נפח הכלה מקסימלי. לאורך השנים שיטות הייצור והקצב התרבותי הפכו מהירים יותר.

פונקציית הכד השתנתה מהישרדותית לרגשית והכד הפך לאובייקט שחורג מהתפקוד הפרקטי

שלו, ומגלם ערכים של שייכות, בית והכלה.

בפרויקט הגמר שלה, עוסקת אורינה  בכד כסמל של זיכרון קולקטיבי קדום ובשינוי הפונקציה בהדרגה לכדי מצב בו הכדים מנושלים מפונקציית ההכלה הפרקטית שלהם -בחומרים טבעיים ומלאכות קדומות, בשילוב חומרים עדכניים ומלאכות מהירות שמגלמים את הישן החדש.