"הפרידה מסבתי, שעסקה כל חייה במלאכת יד בכלל וברקמה בפרט, שאבה אותי לעסוק בחפצים המתפקדים כנשאי זיכרון", מספרת עומר אדר על פרויקט הגמר שלה.

היא התמקדה בעתיקות מאובנים – שרידים נדירים שמספקים עבורנו את היכולת ללמוד על מה שהיה לפנינו. מעשה ידיו של אדם במהלך שנות חייו, משקפים ומעידים על זהותו.

הפער התרבותי בין הקדום לעכשווי והעיסוק בתהייה מה נשאיר אנחנו לבאים אחרינו הובילו אותה בפרויקט.

ארכיאולוגים הציעו עידן גיאולוגי חדש- האנתרופוקן. ייחודיותו היא שלראשונה, מורגשת על העולם טביעת היד האנושית, שבאה לידי ביטוי בהשתלטות, דחיקה וטשטוש הגבולות בין המלאכותי לטבעי.

בעזרת פיתוח גזרות ותפירתן, היא משעבדת מתכת לצרכים שלה – התאמה לגוף האדם, שמשאירה נוכחות לסימני הפעולה הסיסטמטים, לצלקות שנשארו, לסימני המתיחה של העשייה.

חומרים- פליז, חוט שזירה, אבני קוורץ וסיטרין.